תקציר הרצאה
בתחושה שלי אני חיה בשני גלגולי חיים.
הגלגול הראשון עד גיל 9 והשני מתחיל ביום בהיר אחד בגיל 9. עליו אני מספרת.
מגיל אפס אנחנו גדלים על עליה לירושלים.
מאז ומתמיד אני יודעת שאנחנו עולים לירושלים. כל יום שבת עשינו את דרכינו בדרך לירושלים.
"ירושלים ירושלים" – הכמיהה לעליה נוכחת כל הזמן.
המסע לאדיס אבבה
ביום בהיר אחד אמא שלי לוקחת אותי למשפחה קרובה רחוקה ואומרת לי שאני מצטרפת אליהם במסע מכפר ילדותי באתיופיה לעיר הבירה באתיופיה.
אנחנו נצטרף אליך מאוחר יותר ונמשיך יחד לירושלים, כך היא אומרת לי, כשהיא מורה לי לעזוב אותה ולהצטרף למסע עם משפחה אחרת.
המסע נמחק מזכרוני למעט כמה תמונות בודדות שזכורות לי.
אני מצטרפת למשפחה ומתחילה את דרכי לעיר הגדולה.
תמונה אחת שזכורה לי-
אני בתוך משאית עם המוני אנשים סביבי. מקופלת בתנוחת עובר, מאוד מפוחדת.
התחושה היא של בדידות וחנק ואני מרגישה לגמרי לבד למרות שהמוני אנשים סביבי.
תמונה שניה שזכורה לי–
אני מגיעה לעיר הבירה ואני מבינה שעברו 7 ימי מסע.
המתנה באדיס אבבה
אני מגיעה לאדיס אבבה ומתארחת אצל משפחה מקומית.
הזיכרון מהשהיה אצל המשפחה נמחק.
תמונה שלישית שזכורה לי –
אני יושבת על רמפה של סלעים, עצובה מאד.
אחת האימהות מהמשפחות שסבבו אותי נגשת אלי, מתיישבת לידי ומתעניינת בשלומי.
אני הולכת לבקר את דוד שלי בעיר הבירה ושוהה בביתו כמה שעות.
עד כאן אני לבדי.
כאמור, שכחתי חודש שלם, למעט תמונות הבודדות. כנראה שהחודש שעבר עלי היה לא קל בלשון המעטה.
אמא מגיעה
את אמא שלי אני פוגשת אחרי חודש .
אמא מגיעה עם אחי התינוק על הגב שלה.
כשאני פוגשת אותה, אני כועסת עליה על כך שהיא נטשה אותי והשאירה אותי לבד.
אבל, אני לא משתפת אותה במה שעבר עלי.
לא נראה לי שיש לה מקום להכיל את הרגשות שלי .
אנחנו עוברים לגור קרוב לשגרירות ישראל ופוגשים קבוצה גדולה של יהודים מהכפר שלי ומכפרים שנים באתיופיה.
השגרירות מממנת לנו שכר דירה ואנחנו חיים קרוב לשגרירות.
במקום נפתח בית ספר ואני לומדת בו שנתיים. עד גיל 11.
יום העליה
יום בהיר אחד, ביום שישי בבוקר, מגיע איש עם מגפון ומכריז:
"כל היהודים – לכו לשגרירות. לא לקחת כלום. לכו כמו שאתם, עם כמה שפחות מטלטלין. אנחנו עולים לארץ ישראל"
אני זוכרת את הבהלה וההתרגשות שאוחזת בי ובכל מי שסביבי.
אנחנו והמונים סביבנו מתארגנים בזריזות ומגיעים לשגרירות במהירות.
אני זוכרת את המוני העולים מתגודדים סביב השגרירות ואת האוטובוסים שמחכים לנו.
כמה אנשים עם מגפונים ממשיכים להסתובב בינינו, מזרזים את ההמון להצטופף סביב השגרירות.
משפחת דסטה, משפחת יונס, הכל קורה מהר.
ההמון ממרר בבכי מההתרגשות לקראת העליה לירושלים וגם מהפרידה מהקרובים שנשארים מאחור.
אני זוכרת ש המשפחה ממנה שכרנו בית באה לקראתינו וכולנו ממררים בבכי.
אני מרגישה שנוצר קשר אינטימי בין המשפחות וקשה לנו להיפרד.
ההתרגשות הגדולה ממשיכה להיות מורגשת באוויר.
בלילה אנחנו ישנים לא ישנים על הדשא וביום למחרת אנחנו נוסעים, המון רב של אנשים, באוטובוסים לשדה התעופה.
הגעה לארץ הנכספת
ביום שבת בבוקר אנחנו בארץ ישראל, הארץ אליה נכספנו שנים רבות.
איזה חומר מופרש כשמתרגשים? אנחנו מפוצצים מהתרגשות.
זמן קצר לאחר שנחתנו מגיע אוטובוס, אוסף אותנו, ואנחנו נוסעים לכיוון אשקלון.
אם זכרוני אינו מטעה אותי אנחנו מגיעים לקיבוץ זיקים ושוהים בקיבוץ 3 שבועות.
כמה ימים לאחר שהגענו אחי מגיע.
אחי כבר 6 שנים בישראל. הוא גר אצל משפחה מאמצת.
הוא מגיע עם טנדר מפוצץ בגדים, ממתקים וחטיפים ממשפחה תימניה שאימצה אותו.
אני זוכרת שאני אוכלת ופלה. הטעם הכי מזעזע שאכלתי מימי.
המאכל מתוק ברמות שאני לא יכולה להכיל.
הסוכר היחיד שאכלנו באתיופיה הוא קנה סוכר ורמת המתיקות של קנה סוכר מתונה הרבה יותר.
נדמה שאחוז המתיקות של ופל הוא פי מאה. התחושה היא של גועל. מה זה?
הזיכרון של הממתק הראשון נחרט חזק בזיכרוני.
אנחנו מתרגשים מאד מהביקור של אחי.
אני מתלהבת ומאד גאה שאחי, שכבר גר בישראל, בא לביקור.
אחי מקבל תשומת לב רבה מכל מהמשפחות שעלו איתנו ארצה.
אחרי 3 שבועות אנחנו עוברים למרכז קליטה בעיר חדרה.
במרכז קליטה בית אליעזר שבחדרה אנחנו משתכנים בלוק מס' 7 בבית מספר 7.
7 על 7.
יש לי חוויה מאוד טובה מהתקופה בה שהינו במרכז הקליטה.
בשנתיים הראשונות אני לומדת בבית ספר שנקרא פאר רם, בי"ס ממלכתי דתי.
המעבר לפנימיה חילונית
אחי מתגייס כמה חודשים אחרי שהגענו לישראל ואני זוכרת שכשהוא מגיע לבקר אותנו הוא אומר לי, לוחש לי:
צאי מהבית ספר הדתי ולכי ללמוד בבית ספר חילוני.
וכשאני שואלת על פנימיה, הוא אומר לי: לכי לפנימיה חילונית.
העצה הזו שאני מקבלת מאחי, היא צומת משנה חיים.
אילו לא שמעתי בעצתו, הייתי כנראה מתחנכת בבית ספר דתי.
המעבר מבית ספר דתי לבית ספר חילוני הוא צומת בחיי, להבדיל מאחותי שלומדת בפנימיה דתית, מירון.
בביה"ס הדתי לומדות רק בנות. תפיסת המציאות היא אחרת.
בחיים החילוניים אליהם אני מצטרפת, אני נחשפת להרבה יותר מידע, תמורות ושינויים.
אני עוברת לפנימיה חילונית בקריית טבעון. כור היתוך מדהים.
איתי בפנימיה אתיופים, רוסים ומעט צרפתים, כולנו עולים חדשים ואיתנו כל הילדים שבתי ספר פלטו מתוכם.
ילדים להורים נרקומנים, ילדים שנאנסו ע"י ההורים (גילוי עריות), ילדים עם בעיות משמעת ועוד בעיות כאלו ואחרות בתוך המשפחה. ילדים במצוקה.
אני לא מרגישה שאני במצוקה, מעבר להיותי עולה חדשה.
כולם יחד – אלו שלא דוברים את השפה ואלו שלא מוצאים את עצמם בחברה. ג'ונגל חברתי.
עד כאן בקצרה הילדות שלי מגיל 9.
במבט לאחור אני יכולה לאמר שהחיים בפנימיה הם אלו שעיצבו אותי למי שאני כיום.
אני תמיד אומרת שיש לי הרבה מזל והמזל האיר לי פנים במיוחד בילדות.
במסע שעברתי היו הרבה אומץ וגבורה.
הצלחתי לפלס את דרכי בחברה ולהגיע לאן שהגעתי למרות התלאות והקשיים שעברתי.